ביה"ד הרבני לא חרג מסמכותו בכך שהציע הסדר בעניין קביעת מזונות שלאחר הגט

השופט ס' ג'ובראן:

           העותרת בעתירה שבפנינו מבקשת כי נורה למשיבים לנמק מדוע לא יבוטל פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים (להלן: בית הדין הגדול) מיום 15.1.07.

           העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב) נישאו בשנת 1960 והחל משנת 1981 חיים השניים בנפרד ומנהלים הליכים משפטיים נמשכים זה כנגד זה, הן בבתי משפט אזרחיים והן בבתי דין רבניים. אין בכוונתנו להקיף את מכלול ההתדיינות המשפטית של בני הזוג אשר נמשכת מעל 26 שנים, ונסתפק בראשי הפרקים אשר קדמו לפסק דינו של בית הדין הגדול, נשוא עתירה זו. בבית הדין האזרחי נידונו שתי סוגיות מרכזיות: חלוקת הרכוש בין בני הזוג, אשר אינה נוגעת לענייננו, וקביעת מזונות לעותרת. פסק הדין האחרון לעניין המזונות ניתן ביום 18.12.05 בו פסק בית המשפט לענייני משפחה בחיפה כי המשיב חייב לשלם לעותרת מזונות בסך 3,500 ש"ח לחודש.

           במקביל התדיינו הצדדים בבית הדין הרבני האזורי ובבית הדין הרבני הגדול בעניין גירושיהם. הסוגיה המרכזית אשר עמדה בלב הדיונים היא סוגיית המזונות שלאחר הגט. ביום 25.3.03 פסק בית הדין כי על העותרת לקבל גט מהמשיב וכי על הצדדים להגיע להסדר ביניהם בנושא המזונות שלאחר הגט וזכויות העותרת בפנסיה של המשיב לאחר מותו. מטרת ההסדר היתה לתת מענה לחשש העותרת מפני איבוד זכויותיה בפנסיה של המשיב לאחר מותו, מאחר ולא יהיו עוד בגדר נשואים. ביום 9.12.03 לאחר שלא הצליחו הצדדים להגיע להסדר, אימץ בית הדין הגדול את נוסחת המשיב לעניין הבטחת המזונות שלאחר הגט. עיקרי הנוסחה הם עריכת חוזה משולש בו יתחייבו המשיב והאישה עמה חי המשיב כעת (להלן: בת הזוג) להעביר לעותרת סכום שיקבע כתשלום מזונות. כמו כן, על סמך התחייבות זו, יוטל שעבוד על חלקו של הבעל בדירה הרשומה על שמו כבטוחה. עוד קבע בית הדין הגדול כי במידה ולא יצליחו הצדדים להגיע להסדר על סמך עקרונות אלו עד ליום 1.1.04, יוכל המשיב להשליש גט ובכך ייפטר מכל חובת מזונות. למותר לציין שעל אף פקיעת תאריך זה, לא הגיעו הצדדים להסדר. ביום 7.6.04 התנה בית הדין הגדול את שמיעת הדיון הנוסף על פסק דינו מיום 25.3.03, בכך שהעותרת תגיש תצהיר בו היא מקבלת על עצמה כל החלטה וכל פסק דין שיצא מאיתו. העותרת הגישה לבית הדין הגדול תצהיר בו היא מציינת כי היא מקבלת כל החלטה או פסק דין לעניין הבטחת מזונותיה שלאחר הגט. במאמר מוסגר נציין כי העותרת לא צירפה תצהיר זה לבקשתה על אף הרלוונטיות הברורה שלו לעתירתה הטוענת לחריגה מסמכות של בית הדין הגדול. ביום 9.5.05 פסק בית הדין הרבני האזורי בחיפה כי המשיב הוא שמעכב את הסדרת הגט זאת היות ולא המציא התחייבות למתן המזונות שלאחר הגט על פי דרישות ההסדר. ביום 19.7.05 דחה בית הדין הגדול את ערעורו של המשיב על פסק דין זה של בית הדין הרבני האזורי ושב וקבע את קווי המסגרת של ההסדר: מחד, הבטחת מזונות לאחר הגט ומאידך, קבלת הגט על ידי העותרת. עוד ציין בית הדין הגדול כי במסגרת ההסדר, תתחייב העותרת להפסיק את ההליכים המשפטיים הנוגעים למזונות, זאת מבלי להתערב בהליכים הנוגעים לחלוקת הרכוש. בנקודה זו, על הצדדים היה להגיע להסכם על גובה סכום המזונות. משעה שלא הגיעו להסכמה בנושא, קבע בית הדין הרבני הגדול ביום 31.10.06 את גובה סכום המזונות על 2,700 ש"ח לחודש.

           ביום 15.1.07 לאחר שהצדדים שוב לא הגיעו להסכמה בדבר ההסדר המוצע, נתן בית הדין הגדול פסק דין אשר חותם את מסכת ההתדיינות ארוכת השנים בין השניים בבתי הדין הרבניים. בפסק דינו ציין בית הדין כי כבר ביום 25.3.03 נפסק כי האישה חייבת בגט וזאת לאור הפירוד מרובה השנים. לפנים משורת הדין ביקש בית הדין הגדול להגיע להסדר ממוני אשר יבטיח קיום בכבוד לאישה לאחר גירושיה. על כן התווה בית הדין שני מסלולים חלופיים עבור העותרת. על פי האחד, מסלול ההסדר, העותרת תסכים לקבל את הגט מהמשיב ובתמורה תקבל 2,700 ש"ח מדי חודש, מכספי הפנסיה של המשיב. במידה והמשיב ילך לעולמו תהיה העותרת זכאית ל-18.85 אחוז מן הקיצבה (להלן: חלקה בקיצבה) אשר תשולם לבת-הזוג. במידה וגם בת-הזוג תלך לעולמה, יממן המשיב פוליסת ביטוח בסך 170,000 ש"ח ממנה ישולמו לעותרת מדי חודש סכום זהה לחלקה בקיצבה. לבסוף קבע בית הדין הגדול תנאי נוסף המחייב את העותרת להפסיק את כל הליכי ההוצאה לפועל שהצטברו כנגד המשיב עד למתן הגט, וכמו כן להסרת העיקולים על קיצבת הבעל. בית הדין הגדול אמנם המליץ על מסלול ההסדר אולם הוא הותיר מסלול שני לבחירתה של העותרת, על פיו תינתן לבעל רשות להשליש גט ובכך לפטור את עצמו מכל חיוב לזון את העותרת לאחר הגט. בהמשך נרחיב את הדיבור אודות היתרונות והחסרונות של כל מסלול עבור העותרת.

           כנגד פסק הדין מיום 15.1.07 (להלן: פסק הדין) עתרה העותרת ובפיה מספר טענות. ראשית, לדידה בית הדין הגדול חרג מסמכותו כאשר הפחית את הסכום החודשי של המזונות מ-3,500 ש"ח לחודש כפי שנפסק בבית המשפט לענייני משפחה, לסכום של 2,700 ש"ח. לטענתה הקביעה של בית המשפט לענייני משפחה מהווה מעשה בית דין ואין בית הדין הגדול יכול להתערב בקביעה זו. שנית, פסק הדין פוגע בזכות הקניין של העותרת משעה שהוא מתנה את מתן המזונות שלאחר הגט בהפסקת ההליכים בהוצאה לפועל בגין חובות המשיב כלפי העותרת. לטענתה, לא ייתכן כי המשיב יזכה בפטור גורף על כל חובותיו כלפיה, חובות אשר נידונים בפני כונס הנכסים הנוגעים הן לחלוקת הרכוש בין השניים והן לחובת המזונות של המשיב כלפיה. שלישית, טוענת העותרת כי פסק הדין לוקה בחוסר סבירות משעה ששינה את עמדתו החוזרת ונשנית בעבר כי תמורת קבלת הגט זכאית המשיבה לשמירה על מצבה הכלכלי באמצעות תשלום מזונות שלאחר הגט. שכן על אף קביעה זו, החליט בית הדין הגדול להפחית את סכום המזונות המשולם לעותרת, וזאת מבלי לערוך בדיקה מקיפה של היכולת הכלכלית של הצדדים.

           מנגד טוען המשיב כי על בית המשפט לדחות את העתירה, זאת ממספר טעמים. המשיב מתייחס לשתי קביעות שונות של פסק הדין: האחד בדבר חובתה של העותרת לקבל גט מהמשיב והשני, ההסדר הממוני אשר נקשר לקבלת הגט. לעניין מתן הגט טוען המשיב כי זוהי החלטה העומדת בלב סמכותו של בית הדין הרבני ובית משפט זה אינו נוהג להתערב בשיקול דעתו אלא במקרים קיצוניים. ואילו מקרה זה, בו זוג נשוי בעל כורחו מעל 25 שנה, אינו יכול להימנות בקרב המקרים בהם חיוב מתן הגט הינו בלתי סביר באופן קיצוני. לעניין החיובים הממוניים מזכיר המשיב כי העותרת חתמה על תצהיר בו קיבלה על עצמה כל החלטה שתינתן על ידי בית הדין הרבני לעניין הבטחת המזונות שלאחר הגט. משעה שחתמה העותרת על תצהיר זה, היא הקנתה לבית הדין סמכות לדון במזונותיה. אף לגופו של עניין לא קיפח בית הדין את העותרת. העותרת זכאית על פי פסקי הדין הנוגעים לחלוקת הרכוש לכ-2,000 ש"ח בחודש מכספי הפנסיה של המשיב (שהם 18.85 אחוז מתוכם) ואילו בית הדין פסק לה סכום הגבוה ב-700 ש"ח. בית הדין הגדול באמצעות מנגנון ממוני-משפטי, הבטיח את המשך תשלום הסכום החודשי לאחר מות המשיב ואף לאחר מות בת זוגו וזאת לפנים משורת הדין. שכן על פי הדין, היות והצדדים חיים בנפרד, אין העותרת זכאית לקיצבה כלשהי לאחר פטירת המשיב. כאיזון להשתת חיוב כספי על המשיב לפנים משורת הדין, קבע בית הדין הגדול כי יבוטלו הליכי ההוצאה לפועל כנגדו על חובות העבר. החלטת בית הדין הגדול נעשתה על דרך פשרה וככזו היא הפתרון הטוב ביותר להבאת הסכסוך אל סיומו תוך שמירה על הזכויות הבסיסיות של הצדדים: הזכות לסיום קשר הנישואין והזכות של העותרת לחיות בכבוד אף לאחר גירושיה.

           לאחר שעיינתי בטענות העותרת, ובתגובת המשיב לעתירה, נחה דעתי כי דין העתירה  להידחות על הסף.

           כלל ידוע הוא שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים, אלא במקרים חריגים בלבד. כפי שנאמר בבג"ץ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול, פד"י מו(3) 423, 429:

"סמכותנו ליתן צווים לבתי-דין דתיים מוגבלת, על-פי סעיף 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה, למקרים בהם העילה להתערבות היא שאלת הסמכות, דהיינו: סמכותו של בית הדין הדתי לדון בעניין פלוני או הימנעותו מלדון בעניין שהובא לפניו או להוסיף ולדון בעניין שלא לפי סמכותו".

           המונח "חריגה מסמכות" הורחב בפסיקה והוא כולל, בין היתר, גם חריגה מכללי הצדק הטבעי או סטייה מהוראות החוק המכוונות לבית-הדין הדתי. טענתה של העותרת היא כי בית הדין הגדול חרג מסמכותו משעה שעסק בסוגיית המזונות. לכאורה יש צדק בדברי העותרת מאחר ובית הדין הגדול שינה את סכום המזונות וכרך בהסדרו השמטה של חובות מזונות מהעבר זאת על אף שסוגיית המזונות נידונה בערכאה האזרחית. בהמשך נסביר מדוע דין טענה זו להידחות.

           בית הדין הגדול, במידה והיה בוחר להיצמד לסמכותו הצרה מבלי לקחת בחשבון את טובת הצדדים יכול היה להסתפק בקביעה מצומצמת ויחידה והיא, שהאישה חייבת בגט. כבר ביום 25.3.03 קבע בית הדין כי לאחר שני עשורים של פירוד מלווה בסכסוכים משפטיים, אין בפני בני הזוג אלא דרך אחת, דרך ההיפרדות. העותרת מציינת בכתבי טענותיה כי היות ואין עילה לחיובה בגט הרי שלא ניתן היה לכפות עליה גירושין. טענה זו אינה מדויקת. אמנם בית הדין לא יכול לכפות על העותרת גירושין בהיעדר עילה למתן גט אולם באמתחתו האפשרות להתיר למשיב להשליש גט דהיינו להפקיד גט וכתובה בידי בית הדין מבלי שהעותרת תהיה מחויבת לקחתו. להשלשת הגט על ידי המשיב יש השלכה בדין העברי לעניין המזונות. כפי שנאמר בע"מ (תל-אביב-יפו) 41/96 כבירי נ' כבירי (לא פורסם) (להלן: הלכת כבירי), פסקה 15:

"לפי פירושו של הרא"ם לתקנתו של רבנו גרשום "שלא לגרש אשה בעל כרחה" (כפי שהציגו הפוסקים הב"ח, ה"חלקת מחוקק" אבן העזר, סימן ע"ז סק"ג וה"בית שמואל" על שולחן ערוך סימן ע"ז סק"ו), כשבעל רוצה לגרש את אשתו בטענה שהיא מאוסה עליו ואשתו איננה רוצה להתגרש, הבעל אמנם אינו יכול לגרשה בעל כרחה כתקנת רבנו גרשום (מבחינת האקט של הגירושין, שכן אין עילה לחיוב), אולם נשארת לו הזכות לפטור את עצמו מהחיוב במזונותיה ע"י השלשת גט וכתובה".     

           על אף שפרשנותו של הרא"ם לא התקבלה להלכה הרי שבמספר מקרים חריגים אנו נעזרים בפרשנותו כסייג. בין המקרים הללו, ניתן למצוא גם:

"מקרים בהם אין עילה מספקת לחיוב האשה בגירושין בעל כורחה ע"פ הדין... יתיר בית הדין השלשת גט וכתובה וימנע מזונות מן האשה במקרה של סירובה של האשה להתגרש וזאת, כדי להאיץ את מימוש הגירושין" (הלכת כבירי, פסקה 17(1). על המשמעות של השלשת גט ראה גם בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם)).

           הסמכות לבטל את דמי המזונות נתונה אמנם בידי הערכאה האזרחית אולם פסק הדין של בית הדין הרבני מהווה ממצא מחייב המשפיע בהכרח על חובתו על פי דין של הבעל לזון את אשתו (א' רוזן-צבי דיני משפחה בישראל-בין קודש לחול (תש"ן), 40). אם כן, בית הדין הגדול יכול מכוח סמכותו להתיר לבעל להשליש גט ובכך לפתוח בפניו פתח בפני ערכאה אזרחית לפטור אותו מתשלום מזונות. בכך מותיר בית הדין הגדול את האישה ללא בסיס כלכלי עתידי אך עם הזכות להמשיך ולנסות ולגבות את חובות הבעל אשר נפסקו בערכאות האזרחיות. אפשרות זו עומדת בפני העותרת על בסיס סעיף ו' של פסק הדין.

           מתוך רצון להגיע להסדר שיבטיח את האינטרסים החיוניים של שני הצדדים, הציע בית הדין הגדול הסדר. עיקר דאגותיה של העותרת, על פי הנטען בפסקי הדין של בית הדין הגדול, היו אובדן זכותה על פי דין לקבלת חלקה בפנסיה של המשיב לאחר מותו. בית הדין הגדול הציע לעותרת מסלול אשר ייתן מענה לדאגה זו, אך שטר זה שוברו בצידו והשובר הוא השמטת חובות המשיב. בידעו כי כל ניסיון להגיע להסדר ידרוש הכרעה גם לעניין חובות המשיב לעניין המזונות, דרש בית הדין הגדול מהעותרת לחתום על הצהרה כי היא מקבלת על עצמה את הכרעתו העתידית של בית הדין לעניין המזונות שלאחר הגט.

           משהבאנו את השיקולים השונים אשר מונחים ביסוד פסק הדין ניתן להיווכח כי בית הדין הגדול לא חרג מסמכותו. ראשית, המשיבה הצהירה כי היא מקבלת עליה כל הכרעה לעניין המזונות. שנית, בית הדין הגדול הציע הסדר אך לא כפה אותו על הצדדים. לעותרת שמורה הזכות לסרב לקבל את הגט ולדבוק בזכויותיה כדין. על פי הדין כאמור, היא אינה זכאית למזונות שלאחר הגט, והיא כן זכאית לחלקה בקיצבת המשיב על פי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מיום 9.10.90. כמו כן היא יכולה להמשיך ולנסות לגבות את חובות העבר מהמשיב. ייתכן שאפשרות זו היא יותר צודקת אך בית הדין הגדול ביקש להניח לפתחה אפשרות חכמה יותר גם אם לא בהכרח צודקת, על דרך פשרה. משעה ששמורה לעותרת הזכות לסרב להסדר ולבחור בחלופה של סעיף ו' בפסק הדין, הרי שלא נפגעו זכויותיה על פי דין.

           מעבר לנדרש ובמאמר מוסגר נבקש להעיר הערה פרשנית על פסק הדין של בית הדין הגדול. בסעיף ה' לפסק הדין נאמר: